התרגשתי עד דמעות

"התרגשתי עד דמעות…"
ש' מחזיק ביד אחת צבע פנדה קטנטן (ככה אנחנו מלמדות אותם לצבוע, באמצעות אחיזה נכונה של האצבעות את שברי הפנדה) ובידו השנייה (המשותקת לחלוטין) הוא מניח על גבי הדף על מנת שלא יזוז ושהוא יוכל לצבוע את הצורות שציירתי על גבי הדף מבעוד מועד.
הוא מתחיל בתנועות מעגליות (כפי שלמד במשך כמה שיעורים באמצעות סיוע מלא והדהייתו) לצבוע את העיגול ואינו מפסיק עד שלא נותר כלל צבע לבן בעיגול. הוא מרים את מבטו לכיווני (נשמע טריוויאלי נכון?) הרי כולנו מסתכלים אחד על השנייה באופן אינסטינקטיבי, אך עבורו ועבור רבים נוספים יצירת קשר עין אינה דבר טבעי כלל. לאחר שהרים את מבטו, נמרח חיוך ענקי על פניו שמגמד את העובדה שהוא עדין אינו מדבר כי המבט והחיוך דיברו בעד עצמם! הוא היה מאושר שהצליח לצבוע לגמרי לבד, בדיוק כפי שלמד, ואפילו הדף לא זז לו והוא לא יצא מקווי העיגול וכך הוא המשיך לצבוע את המשולש, והריבוע ושוב עיגול נוסף עד שכל ששת הצורות היו צבועות בצורה מושלמת.
שוב הוא הרים את מבטו וכל הנוכחים בחדר (שלושה במספר) מחאו לו כפיים סוערות והעריפו שבחים על כך שביצע בצורה נפלאה את צביעת הצורות. מיד, הוא הרכין את ראשו על השולחן, המבוכה הייתה גדולה מדי, אך כשהרים בחזרה את ראשו החיוך הענקי שלו גרם לכולנו להתרגש עד דמעות.
אז על מה כל הדמעות?
על העובדה שלפני כמה שבועות כאשר הנחתי דף עם צורות על גבי השולחן ש' לא ידע איך בכלל לגשת אליו. הוא הסתרבל והתקשה עם האחיזה של הצבע והדף וקישקש על כל הצורות.יתרה מכך, מוטיבציה לא הייתה לו במיוחד משתי סיבות, האחת כיוון וחשש לא להצליח ולא ידע כיצד יוכל לצבוע מבלי שהדף יזוז ושתיים, כאשר יש קושי ודרישה חדשה ברירת המחדל שלו היא להימנע וכתוצאה מכך להפגין בעיות התנהגות בתקווה שכך הדרישה תיעלם. אז לאחר למידה משותפת ש' ראה שהוא מסוגל לצבוע צורות באופן שבו כל ילד נורמטיבי צובע אך בשבילו וגם בשבילנו זה היה עולם מלואו ומרגש מאוד! מכאן, ממשיכים ללמוד מהצלחות ולהשיג עוד מטרות רבות בהתקדמותו כי השמיים הם הגבול!