המסגרות נסגרות, היציאות מהבית מוגבלות, התוכניות משתנות והילדים נמצאים איתנו שעות רבות בבית. במצבים כאלה הורים רבים מוצאים את עצמם שואלים:
"איך אני מעסיק אותו?"
"למה הוא כל היום במסך?"
"למה הוא לא מצליח לשחק לבד?"
"למה כל מעבר הופך למאבק?"
הקושי המרכזי של ילדים רבים, במיוחד ילדים עם קשיי קשב, קשיים התפתחותיים או תקשורתיים, הוא להתארגן לפעילות: לנתק קשב מעיסוק קודם או להעביר את הקשב לפעולה הבאה. כאשר השגרה מתפרקת, שני הקשיים הללו הופכים בולטים במיוחד.
למה דווקא עכשיו קשה להם יותר?
בשגרה הרגילה הילד נעזר במסגרת חיצונית שמארגנת עבורו את היום, מורה, גננת, סייעת אישית אלו מבנים לילד את השגרה באופן מסודר. יש שעות קבועות, רצף פעילויות ומבוגרים שמכוונים את הילד ממקום למקום. כאשר כל אלו נעלמים, והילד נמצא בבית מצופה ממנו לנהל בעצמו את הקשב שלו, את הזמן שלו ואת המעברים בין הפעילויות במשך שעות מרובות.
עבור ילדים רבים זו משימה מורכבת מאוד ולכן בהיעדר ארגון חיצוני הם נוטים בדרך כלל לאחד משני מצבים:
- להיצמד למסך או לעיסוק חזרתי למשך זמן ממושך.
- לעבור מפעילות לפעילות בלי להצליח להתמקד ולהתמיד.
הבעיה אינה עצם הפעילוה אלא היכולת להתארגן אליה ולהתנתק ממנה בזמן.
חוסר ודאות הוא חלק מהקושי
כשאנחנו חושבים על מצב חירום, אנחנו נוטים להתמקד בלחץ ובחששות והרבה פחות חושבים על הקושי לנבא ולדעת מה עומד לקרות בהמשך. ילדים עם בעיות בעיבוד המידע נוטים לעבד ולתפוס את המציאות באופן אחר ומתקשים לנבא את העתיד רק על בסיס הסבר מילולי, זיכרון או ניסיון קודם. כאשר הם אינם יודעים מה צפוי לקרות, נוצרת תחושת בלבול וחוסר ארגון ומצוקה. זו אחת הסיבות שילדים רבים נמשכים למסכים או לפעילויות חזרתיות. כי הן צפויות, מוכרות ואינן דורשות התמודדות עם מצב של חוסר וודאות.
אחד התפקידים החשובים ביותר של ההורה הוא להפוך את העתיד לקרוב, מוחשי ונראה לעין. אל תסתפקו בלהגיד מה הולך לקרות. נסו להיעזר בחפצים תמונות או עזרים מוחשיים שמרמזים לילד מה הפעילות הבאה.
אם הפעילות הבאה היא יצירה הכינו מראש את השולחן, הדפים, המכחולים והצבעים. אם בהמשך יש משחק קופסא- הניחו אותו במקום שהילד יכול לראות, פתחו את הקופסא והניחו את הלוח על השולחן.
ככל שהעתיד נראה יותר לעין, כך קל יותר לילד להתמקד ולפעול.
התפקיד של ההורה: לארגן את הקשב של הילד
בזמן חירום הורים רבים מרגישים שהם צריכים להפוך למפעילים של הילד. להעסיק אותו, לתת הוראות, להנחות ולומר לילד בדיוק מה צריך לעשות. אבל בפועל, חשוב לפשט ולארגן עבורו את הסביבה. במקום לצפות שהילד ימצא לעצמו תעסוקה או להמתין שיחליט מה לעשות, הפתרון הוא בלארגן לו את התנאים שיאפשרו לו להצטרף לפעילות.
כאשר ההורה מארגן את הסביבה, הילד אינו צריך להשקיע את כל האנרגיה שלו בהחלטה מה לעשות ואיך להתחיל. הוא יכול להצטרף למה שכבר קורה.
אחת הטעויות הנפוצות היא להציע פעילות בעל פה ולצפות שהילד ייגש אליה בעצמו. במקום לדבר את הפעילות או להציע אפשרויות פשוט בחרו עבורו את הפעילות, ארגנו את המקום ואת העזרים והובילו אתו אל הפעילות והתחילו יחד אתו את השלבים הראשונים. עזרו לו כך שהוא ישלים את השלב האחרון וצרו שוב את ההזדמנות. תנו לו לבצע את הפעולות עצמן: להכניס, להוציא, לשפוך, לערבב, להעביר, למיין . כמה שפחות הוראות והנחיות פשוט הגישו את החפץ קרוב לידו והוא ישלים את הפעולה. ככל שהכניסה לפעילות פשוטה יותר, כך הסיכוי שהילד יצטרף אליה גדול יותר.
בנו את היום מתחנות קצרות
הרבה ילדים מתקשים להחזיק פעילות אחת לאורך זמן. לכן עדיף לבנות רצף של פעילויות קצרות ומאורגנות מראש. כשהמטרה היא ליצור רצף ברור וצפוי שמגייס את הילד להתמקד ולהתמיד בפעילות שמאפשרת לו להיות פעיל בתנאי ודאות. ככל שהילד יודע מה מגיע עכשיו ומה יגיע אחר כך, כך קל לו יותר לעבור בין הפעילויות וכל מעבר כזה הוא גם הזדמנות לתרגל גמישות והתארגנות.
דוגמא לרצף פעילויות קצרות
- אפייה משותפת
- זמן מסך
- פעילות עם מים
- ארוחה
- פעילות עם בצק
- פאזל קצר
- יצירה
המעבר המאתגר ביותר: אזעקה וכניסה למרחב מוגן
אחד הקשיים הגדולים ביותר עבור ילדים עם קשיי קשב והתפתחות הוא מעבר פתאומי. אזעקה מחייבת בדיוק את מה שקשה להם: להתנתק מיד ממה שהם עושים ולעבור להתמקד באירוע אחר. לכן, ככל שניתן, נסו לקחת את הפעילות יחד אתכם למרחב המוגן.
אם הילד בונה בקוביות , קחו איתו כמה קוביות.
אם הוא מצייר, קחו את הדף והטושים.
אם הוא משחק במשחק אהוב, אפשרו לו להמשיך אותו גם במרחב המוגן.
באופן הזה, המעבר אינו נחווה כניתוק מוחלט. כך גם הילד נכנס למרחב המוגן כשכבר מחכה לו שם מוקד קשב ברור. הפעילות מסייעת לו להתארגן מחדש ולהפחית את תחושת הלחץ.
גם הקשב של ההורה חשוב
חשוב להיות מודעים לכך שגם על ההורים עוברים תהליכים דומים. אנו צמאים לקבל ידע מהתקשורת, כל תשומת הלב שלנו היא באינטראקציה עם המבוגרים ועם המידע שחשוב לנו לקבל, אנו פחות פנויים לנהל את הקשב של הילדים שלנו. וכך זה מתרחש תחת תנאי לחץ של זמן. אנחנו גם בחירום, מוצפים, ממהרים, מודאגים, עסוקים בניהול הבית והמשפחה. אבל דווקא ברגעים האלה, הילד זקוק למבוגר שמכניס סדר לתוך הכאוס ומארגן את הסיטואציה עבורו. הנה כמה הנחיות חשובות שיעזרו לכם במצב הזה:
- נסו לדבר קרוב לילד.
- להשתמש במשפטים קצרים.
- לתת הוראה אחת בכל פעם.
- ללוות אותו פיזית אם הוא מתקשה להתחיל או לעבור לפעילות הבאה.
התגובות של הילד הן של קיפאון ולא של חוסר שיתוף פעולה, אלא תגובה שלו למערכת העצבים שבעקבות זה יש קושי להתארגן. מבוגר שמנהל את הקשב של עצמו בצורה רגועה ,מצליח לארגן יותר את האחרים ולילד יהיה קל יותר להיעזר בו.
לסיכום
במצבי חירום ילדים רבים זקוקים לעזרה של מבוגר שיארגן עבורם את מערכות הקשב ויהפוך את הרגשים לצפויים יותר ולעומסי המידע להצטמצם על ידי התמקדות קצרת טווח ליעד הבא. הם פחות זקוקים לעודף מילים, הסברים ארוכים והוראות מכוונות, הם צריכים מיקוד קצר והכוונה פעילה שלכם.
רצף והשתתפות יכולה לעשות הבדל משמעותי בתחושת הביטחון, בתפקוד ובאיכות החיים של הילד ושל כל בני הבית.
