מאת: רחל צור המברה, דוקטורנטית לחינוך מיוחד, מומחית לאוטיזם, התפתחות והתנהגות ומייסדת מרכז "מבטים"
יש רגע כזה שבו את כבר לא באמת מאמינה שמשהו ישתנה.
ניסית הכול טיפולים, הדרכות הורים, אנשי מקצוע פרטיים, שעות של ריצות למיטב המומחים, תקוות שהתעוררו ונעלמו.
כל המלצה חדשה עוררה מחדש את התקווה, אבל בסוף הכול הרגיש אותו הדבר.
את אפילו לא יודעת להסביר בדיוק מה לא עבד. אנשים טובים, מקצועיים, שניסו לעזור ובכל זאת, המציאות לא השתנתה. הילד לא באמת התקדם כמו שציפית וקיווית, ואת נותרת עם עייפות, פחד מהעתיד, וכאב פנימי שלא מאפשר לתקווה לצוף שוב ולהניע לפעולה.
אני מכירה את זה מקרוב, הורים לילדים על הרצף מגיעים אליי לקליניקה אחרי שניסו כמה וכמה טיפולים, פרטיים וציבוריים. ברוב המקרים, ההתקדמות של הילד הייתה איטית: כל טיפול התחיל בהתלהבות ונגמר בעצירה במקום. גם כשהייתה התקדמות קטנה, התחושה הכללית הייתה של תקיעות. קשה היה להבין אם ההתקדמות נבעה מהטיפול עצמו, מהזמן שחלף, או פשוט מצירוף מקרים.
לאט־לאט נוצרת שחיקה רגשית הורה שמאמין שהילד שלו חכם ומלא פוטנציאל, מתחיל לפחד שהמציאות לא תשתנה לעולם. הוא משכנע את עצמו שאין טעם לצפות או להשקיע, כי ממילא הכול חוזר על עצמו. ואכן לילד יש קשיים אובייקטיביים. הוא מתקשה ליצור קשר הדדי משמעותי שמאפשר למידה והתפתחות. הוא לא מדבר בצורה שוטפת, נמנע מאינטראקציות עם בני גילו, הוא אינו מתעניין בסביבה, ולרוב חסר שקט וסבלנות.
אבל התקיעות איננה רק אצל הילד, היא גם אצל ההורה וניכרת בקשר ההדדי ביניהם.
כשניסית הכול – והתקווה נעלמה
כשהמעגל כולו נעצר
זה שוחק להיות הורה לילד עם צרכים מיוחדים. ההורה יוזם, פועל, משקיע ומחפש פתרונות בכל כיוון, בעוד הילד לרוב מגיב פחות, נותר פאסיבי. עם הזמן, גם להורה נגמר הכוח. הוא רואה את הילד, יודע שיש בו יכולת, אבל משהו בתוכו נסגר כאילו אין עוד מקום לתקווה.
הרבה הורים מחכים לרגע שבו “הילד ידבר”, “יהיה רגוע יותר”, “יגיב אחרת” ואז הם יהיו פנויים לשנות. אבל האמת היא הפוכה:
כדי שהילד יקבל הזדמנות אמיתית להשתנות ההורה הוא זה שצריך להשתנות קודם.
ברגע שהורה מצליח להחזיר לעצמו את תחושת ההשפעה, מבסס קשר הדדי עם הילד,
ומייצר תהליכי תקשורת יעילים נוצר תהליך למידה אמיתי, שמקדם את הילד.
מרגע האבחנה, הורים רבים מחפשים את המומחה ש "יגרום לשינוי”. התפיסה הרווחת היא שאנשי המקצוע יודעים הכי טוב, ושההתקדמות תבוא מבחוץ. אבל האמת היא, שהורה שמאמין בכוחו ויודע איך לפעול נכון יכול להשפיע הרבה יותר מכל טיפול חד שבועי.
הילד לומד דרך הקשר איתכם
ילדים לומדים ומתפתחים דרך אינטראקציה עם הדמויות המשמעותיות להם הורים, מטפלים, חברים. כאשר מתרחשת תקיעות התפתחותית, המבוגר מתחיל “לעשות בשביל הילד”:
לספק לו, לפתור במקומו, לארגן את עולמו. אבל כשזה קורה שוב ושוב, האינטראקציה מאבדת הדדיות והילד מאבד את ההזדמנות ללמוד דרך הקשר. כדי להחזיר למידה לתוך הקשר, נדרש שינוי והשינוי צריך להתחיל בהורה. הורה שמזהה את ההזדמנויות היומיומיות כשהילד צמא, עייף, רעב, מבקש עזרה או מתוסכל ומשתמש בהן כדי ליצור תקשורת הדדית, הוא יכול לייצר שינוי משמעותי.
כוחו של הרגע הקטן
כשאתם מבינים שהנוכחות שלכם, האופן שבו אתם מגיבים, הוא לא “טיפול” אלא תהליך למידה שבו הילד פעיל ושותף הדדי , אתם מתחילים לראות תוצאות. לא בבת אחת, אלא בהדרגה דרך שיתוף פעולה, התבוננות והרבה סבלנות. ההורה יוצר הזדמנויות, תומך בנוכחות של הילד, ומעודד אותו להמשיך להיות מעורב. כך נוצר מעגל של תקשורת הדדית שמקדם למידה אמיתית.
בניגוד לאיש מקצוע שפוגש את הילד שעה בשבוע, הורה נמצא שם תמיד לכן כוח ההשפעה שלו עצום.
כשהורה משנה הכול משתנה
אני רואה את זה מדי יום: הורה שמקבל ליווי, כלים מדויקים ויכולת ליישם בבית מתחיל לראות שינוי. הילד פתאום פנוי יותר, רגוע יותר, מתקשר ומשתף פעולה. לפעמים זו פעולה קטנה מאוד, אבל היא משנה את כל הדינמיקה ומשם גם חוזרת התקווה.
שינוי אמיתי לא קורה ברגע אחד. הוא נבנה צעד־צעד, מתוך הבנה חדשה של התפקיד ההורי. זה לא רק להבין את הילד ולספק לו את מה שהוא רוצה אלא להשתמש בהבנה הזו כדי להוביל אותו לפעול אחרת.
כשהילד מזהה את ההשפעה שלו על ההורה, ולהיפך מתחיל מעגל תקשורתי חדש שבו מתרחשת למידה אמיתית. וכשיש תחושת השפעה התקווה מתעוררת מחדש.
התקווה לא נעלמה
התקווה לא נעלמה מכם. היא רק הסתתרה מאחורי העייפות, האכזבות, והניסיונות שלא הצליחו. היא מחכה שתתנו לה מקום חדש דרך תנועה קטנה אחת, בתוך הקשר הקיים עם הילד שלכם. וזה בדיוק מה שאני מזמינה אתכם ללמוד יחד איתי:
- איך לבנות מחדש את הקשר המשותף עם הילד
- איך לפעול נכון יותר ברגעים היומיומיים
- איך פעולות קטנות ומדויקות שלכם יכולות להניע שינוי אמיתי בקשב, בתקשורת ובהתפתחות של הילד שלכם.
- ואיך אפשר לעשות זאת מהצעד הראשון בליוי המקצועי שלי ושל הצוות שלי
